בס"ד
סיכום שלושת גאולות ישראל:
גאולות ב כ פ י ה !!
א) גאולת מצרים – יצאו מעטים עם משה, שמתוכם רק שני אנשים
זכו להגיע לכנען!
ב) גאולת בית שני – כורש מלך פרס
– מעטים עלו מפרס לישראל והקב"ה זעם והבטיח עונשים כבדים (חגי א')
ג) שיבת ציון – החזרת ישראל מגלות אירופה: יכלו לעלות אבל לא
רצו –
והתוצאה שרק אחרי פוגרומים
עלו מעטים, ואחרי השואה מתי מעט...
כפי שהוזכר קודם, רובו של עם
ישראל לא רצה לחזור לארץ ישראל, כי בחר במטעמי הגלות –
אפילו בתנאי עבדות לפרעה
ולמרות שראו ניסים ונפלאות שעשה ה' בידי משה!
סופם שהושמדו בידי הקב"ה
בשלושת ימי החושך במצרים. גם המעטים שיצאו עם משה –
סופם
שנכשלו בנסיונות במדבר והושמדו במשך 40 שנה במדבר – ורק
יהושע בן נון וכלב בן יפונה זכו להכנס לארץ!
שני אנשים בלבד
"הצליח" משה להוציא מעבדות מצרים לארץ המובטחת – כי מנטליות
העבדות לא עזבה את העם!
ישבו בני ישראל בגלות בבל,
בנו בתים מפוארים, עבר הזמן שהוקצב לגלות –
אבל הם בעצם לא רצו באמת
לחזור לירושלים ולבנות את בית המקדש מחדש! בו זמנית הם כמובן המשיכו לשיר:
"על נהרות בבל שם ישבנו
גם בכינו בזכרנו את ציון" וכו' וכו'... אחד בפה
ואחד בלב... למה להזדרז ולעלות לירושלים –
כאשר יש בבבל ישיבות מפוארות,
"מרביצים תורה", בונים מקוואות, מצליחים במסחר וכו'...!!
בעלי השררה השמינו, זכו
לכבוד, לכיבודים ולשלטון... מה רע בגלות?! מה בוער לשוב לציון באמת?
שיזכיר להם את אלוקי ישראל
ורצונו שיבנו לו בית בירושלים:
"כה אמר כרש מלך פרס כל
מלכות הארץ נתן לי ה' אלוקי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר
ביהודה...
מי בכם מכל עמו יהי אלוקיו
עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלוקי
ישראל הוא האלוקים אשר בירושלים.."
(עזרא פרק א')
אבל טוב ליהודים בגלות, "וישמן ישורון ויבעט": עלו יהודי בבל
עליה ראשונה, שניה, שלישית... עזרא...נחמיה...זרובבל... מעטים מעטים!!
כמו ממצרים: יצאו רק מעטים עם משה...
ואז הקב"ה זועם ושולח את
הנביא חגי (פרק א') בדברי תוכחה עם איומים קשים ומביישים:
"...כה אמר ה' צבאות
לאמור העם הזה אמרו לא עת בא עת בית ה' להבנות, ויהי דבר ה' ביד חגי הנביא לאמר:
העת לכם אתם לשבת בבתיכם
ספונים והבית הזה חרב, ועתה כה אמר ה' צבאות שימו לבבכם על דרכיכם,
זרעתם הרבה והבא מעט אכול
ואין לשבעה שתו ואין לשכרה לבוש ואין לחם לו והמשתכר משתכר אל צרור נקוב,
כה אמר ה' צבאות שימו לבבכם
על דרכיכם, עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבד אמר ה',
פנה אל הרבה והנה למעט והבאתם
הבית ונפחתי בו יען מה נאם ה' צבאות
יען ביתי אשר הוא חרב ואתם
רצים איש לביתו, על כן עליכם כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה,
ואקרא חרב על הארץ ועל ההרים ועל
הדגן ועל התירוש ועל היצהר ועל אשר תוציא האדמה ועל האדם ועל הבהמה ועל כל יגיע
כפיים"...
"הקב"ה מכריז להם
לצדיקי הדור ואומר להם: צדיקי עולם! אף על פי שדברי תורה חביבים עליכם לא יפה
עשיתם
שחיכיתם לתורתי ולא חיכיתם
למלכותי"
(פסיקתא רבתי פל"ה)
מסופר שהבעל שם טוב נסע פעם
עם תלמידיו ובדרך ראו ילדה קטנה עומדת ובוכה.
על שאלתו של הבעל שם טוב למה
היא בוכה ענתה הילדה:
"שיחקתי עם החברות שלי
מחבואים, ואני התחבאתי ואף אחת לא באה לחפש אותי".
והסביר הבעל שם טוב, שזהו
הבכי של השכינה. הקב"ה כביכול החביא את עצמו בעולם ובמקום לחפש אותו, כל אחד
הולך לענייניו.
כל אדם ישפט
בבית דין שמים בקרוב ממש – ביום הדין הגדול והנורא, על כל יום שעבר –
ובו הוא לא תבע משיח מכספו,
מזמנו ומקולו – במסירות!! לא יעזרו אז כל הסיפורים: "בניתי ישיבות",...
"למדתי תורה",
..."פירנסתי
משפחה שלמה" וכו'!...את כל אלו, היה אפשר לעשות יחד עם פרסום משיח!
יראו לו שכאשר נשמתו ירדה
לעולם, אחרי הרבה תחנונים – היא נשבעה לשכינה לפרסם את שם ה' בעולם הזה בהקשר
למשיח,
תורה וצדקה – כי רק כך תחזור
השכינה להתאחד עם הקב"ה!! ואז יראו לו שלא צעק למשיח ולא הזהיר אחרים,
ולא יעזרו לו כל התירוצים וכל
הלימודים וההתפלפלויות שלו!!
קרא בהמשך מה סיפר הרב עזריאל דביר אחרי מוות קליני– שעמד בבית דין שמים.
התחלת גאולת שיבת
ציון = קום מדינת ישראל
אלפיים שנה בגלות
ביקשנו לחזור לציון: "אם אשכחך ירושלים..."
אבל כמו שאמר ה' בפי הנביא
חגי גם הפעם לא רצינו באמת לעזוב את הגלות ולשוב לישראל – ואז שוב שלח ה' גוי
לישראל:
היתה הצהרת בלפור (נובמבר 1917)
לבית לאומי ליהודים –
אבל היהודים התעלמו בדיוק כפי
שהתעלמו בזמנו מכורש מלך פרס שהודיע ליהודי בבל ופרס
שקיבל צו מאלוקים
לשחרר אותם עם כסף וזהב רב
כדי שיוכלו לבנות מקדש לקב"ה... אלוקי היהודים (ולא אלוקי פרס!)...
מחיר יקר שילם העם היהודי
בשואה - כי בחרו את העבדות בגלות - כמו אותם אלו שלא רצו לצאת ממצרים עם משה,
והעדיפו את הבצל והשום של
מצרים ואת קצבת "הבטוח הלאומי" של פרעה!!...
תוצאה: לציון שבו מתי המעט
ששרדו משואת אירופה שרידי ששת המליונים...
גם אז היו לגדולי הדור סיבות
ותירוצים "תורניים" להשאר בגלות,
כמו שהיום יש תירוצים
"תורניים" לשתוק ולא לזעוק לקב"ה לגאולה – אבל כן לזעוק ולהשקיע
למפלגות והקצבות עגל זהב!!...
כמו שיש תרוצים
להיות "שומר מצוות" בגלות עגל הזהב – של אמריקה ואירופה!!
רבי עקיבא לא למד תורה על
חשבון אחרים ולא הקים מפלגות או עמותות!!
אחרי השואה עוד באה החוצפה,
שאחרי המרד שלא עלו לארץ למרות ציווי ה' והדרך הפנויה –
אז באים וטוענים שהיתה זו "גזרה משמים"!?...
מלחמת גוג ומגוג כבר מתחילה ....
ושוב יקראו לזה "גזירה משמים"?!...
הנצחת תשעה באב
לזכר חורבן בית המקדש
יגיע תשעה באב: ינהלו את
הטקסים הקשורים לאבלות על חורבן בית ראשון ושני. יגיע עשרה באב - ואז יחזרו לעסקים
כרגיל ולשגרה לחתונות, לנסיעות ולטיולים לחו"ל – ממש מנגנון מצוחצח של הנצחת
תשעה באב!
כאשר כל מה שנדרש זה להושיט יד
לאוצר: להתאחד ולצעוק לקב"ה למשיח ולהזהיר את העם!
אז למה לא צועקים!? לא במקרה נשאר מבית המקדש רק
הכותל המערבי – כמו פצע פתוח:
מי שבאמת יש לו פצע וכואב לו
– הוא אינו תוחם את הכאב ליום אחד (תשעה באב) ובשאר ימות השנה חוגג כאילו "הכל בסדר"...
שוב, כמו בזמן משה בגאולה
ראשונה – בעלי השררה מסתדרים טוב ונהנים: ולמה, מבחינתם, שמשיח יופיע!?...
המשיח הרי יקלקל להם את
ההטבות ויוריד אותם מהמעמדות והכיבודים שבנו לעצמם ולמקורביהם!...
שהיא דרגת הטומאה שבה ה' מביא
השמדה כמו בסדום ועמורה וכמו בזמן המבול של נח,
אבל הדבר לא הדאיג את קורח
ובעלי השררה שסביבו – כי הם לא חפצו במשה ובגאולה -וזה מה שהם שידרו לעם!!
ולכן רק מעטים יצאו עם משה
ממצרים פחות מעשרים אחוז!
גם כיום, כבר מגיעים ממש
למלחמת גוג ומגוג – מלחמת העולם השלישית והנוראה, עם נשק כימי, ביולוגי ואטומי –
ובעלי השררה מחרישים, משמינים, נרדמים ומרדימים!
מי שכואב לו באמת מהגלות
המתמשכת – צועק באמת!!
ואינו עושה חשבונות אם
כדאי... אם זה יועיל...
הרבי, מלובביץ
אמר שהמצב הנוכחי של הגלות, צריך לכאוב לכל יהודי.
כאב אמיתי, כאב שגורר אחריו
זעקה מרה לבורא העולם עד מתי?!
לפני כעשרים שנה, נאמרה
התבטאות אומללה בנוגע להתמשכות בגלות. על כך זעק הרבי במר ליבו:
לכאורה יכולים לשאול, מהי
התועלת שמדברים עתה אודות עניינים אלו – הרי אין צועקין
על העבר ומה יועילו הצעקות?!
והתשובה לדבר: כאשר נעשה הדבר
מבהיל – כל יהודי נורמלי שאיכפת לו אודות עם ישראל,
אינו עושה חשבונות אם כדאי לו
לצעוק, אם צעקותיו תועלנה – כאשר הדבר כואב באמת – צועקים באמת!!
ואם יבוא מישהו ויאמר שהוא
בעל מוחין גדול, וביכולתו להתאפק ולא לצעוק למרות גודל הכאב –
הרי כאשר חותכים את אצבעו הקטנה שברגלו השמאלית,
הרי הוא מזדעזע מכאב וצועק!
וכאשר שואלים אותו: פעלת משהו
על-ידי הצעקה?! –
הרי הוא מודה שלא פעל מאומה,
אבל אף על פי כן הרי הוא צועק – כי הדבר כואב לו!!!
אם עוצמת הכאב
באמת חריגה – אז האדם מתעלף...
החפץ חיים – רבי ישראל מאיר
הכהן מראדין
ישנו סיפור שמספרים אודות
החפץ חיים: כאשר מלכות פולין גזרה פעם גזירה נגד היהודים,
הלכה משלחת של יהודים מכובדים
כדי לפעול למען ביטול הגזירה, ולא הצליחו לפעול מאומה.
כאשר באו אל החפץ חיים כדי
לדווח על התוצאות (שלא פעלו מאומה) –
סיפרו לו שדיברו עם השר ואמרו
לו את כל הטענות שלהם, אבל הדבר לא הועיל מאומה.
אמר להם החפץ חיים: האם מישהו
מכם התעלף בשעת מעשה?! – אם הדבר היה נ ו
ג ע ב א מ ת,
היה מישהו מכם
מתעלף!!" כך צריך לכאוב באמת את
הגלות, כאב עד כדי עילפון.